יסודות מצוות משלוח מנות

מהו הטעם של מצוות משלוח מנות?

שני טעמים מרכזיים נאמרו למצוות משלוח מנות. טעם אחד מוזכר בתרומת הדשן (קיא):

נראה טעם דמשלוח מנות הוא כדי שיהא לכל אחד די וספק לקיים הסעודה כדינא.

כלומר, משלוח המנות נועד לאפשר לכל אחד לקיים את מצוות סעודת פורים כראוי. כך נראה גם מפשטות לשון הרמב”ם (ב, טו), שהצמיד את מצוות משלוח מנות למצוות הסעודה וכלל את שתיהן בהלכה אחת:

כיצד חובת סעודה זו, שיאכל בשר ויתקן סעודה נאה כפי אשר תמצא ידו… וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר או שני מיני תבשיל או שני מיני אוכלין לחבירו.

טעם אחר למצוות משלוח מנות מובא במנות הלוי (אסתר ט, טז-יז ד”ה והנך רואה):

ומשלוח מנות… כי זה רומז כי הם באגודה אחת ובאהבה ואחוה, היפך מה שאמר הצורר מפוזר ומפורד.

וכן (שם יח-יט ד”ה והה”ר יהודה):

ומשלוח מנות איש לרעהו, כמו שהיה עניינם כאיש אחד להיקהל כל אחד עם חבירו, היפך איש צר ואויב, לשון רמיה, האומר עם אחד מפוזר.

כלומר, משלוח מנות מבטא את האחדות שבעם ישראל, שהיא הפוכה לטענה שעליה התבסס המן ברצותו להשמיד את עם ישראל – “ישנו עם אחד מפוזר ומפורד”. כאשר אנו נותנים משלוח מנות, אנו מאחדים את העם ומבטלים את הפירוז והפירוד בינינו. דברים דומים כותב גם הב”ח (תרצה, ו):

דטעם משלוח מנות הוא כדי שיהא שמח ושש עם אוהביו וריעיו ולהשכין ביניהם אהבה ואחוה וריעות.

הטעמים השונים יוצרים לכאורה גם הגדרות שונות למצוות משלוח מנות. לפי טעמו של תרומת הדשן, עיקר המצווה היא לדאוג לכך שלמקבל יהיה מה לאכול סעודת פורים, ופרטי הדינים יתאימו למגמה זו. לעומת זאת לפי טעמו של מנות הלוי, עיקר המצווה היא ליצור אחדות בין הנותן והמקבל, ולכן פרטי הדינים יכוונו למטרה זו. האחרונים הציעו נפקא מינות רבות בין שתי ההגדרות הללו.

המקבל מסרב לקבל משלוח מנות

הרמ”א (דרכי משה תרצה, ס”ק ז; שולחן ערוך שם, ד; תרצו, ו) כותב, שאם אדם רוצה לתת משלוח מנות, והמקבל מוחל על כך ואומר שאין צורך לתת לו משלוח מנות, או שהוא מסרב לקבל את המשלוח – השולח יוצא ידי חובת מצוות משלוח מנות, אף שבפועל הוא לא נתן למקבל משלוח מנות. הפרי חדש (תרצה, ד) חולק על הרמ”א וכותב שאינו יודע מהו המקור לדין זה, ונראה שלדעתו במקרים אלו השולח לא יוצא ידי חובתו.

החתם סופר (או”ח קצו ד”ה על דברת) מסביר, שהרמ”א והפרי חדש נחלקו בהבנת טעם מצוות משלוח מנות: הפרי חדש סובר כדעת תרומת הדשן, שמשלוח המנות נועד לצורך סעודת פורים, ולכן אם המקבל מסרב לקבל, הרי שהשולח לא סייע לו בהכנת הסעודה, וממילא הוא לא יצא ידי חובתו. אולם הרמ”א סובר כדעת מנות הלוי, שהמשלוח נועד לחזק את האחדות בעם ישראל, ואם כך ברגע שהשולח מראה שרצונו לתת משלוח מנות, אזי גם אם המקבל מסרב לקבל, הרי שהנותן הראה את חיבתו וקרבתו למקבל, וממילא מטרת המצווה התמלאה.

למעשה, מדברי המשנה ברורה (תרצה, ס”ק כד) נראה שהוא פוסק כדעת הפרי חדש, שבמקרה זה לא יצא השולח ידי חובת המצווה.

משלוח מנות בעילום שם

האם מי שנותן לחברו משלוח מנות בעילום שם יוצא ידי חובתו?

לכאורה, שאלה זו תלויה בשני הטעמים של מצוות משלוח מנות. לפי טעמו של תרומת הדשן, כיוון שבסופו של דבר המקבל נהנה מן המשלוח ומשתמש בו לצורך הסעודה, ברור שהמשלח יוצא ידי חובתו. אולם לפי טעמו של מנות הלוי, כיוון שהמקבל איננו יודע ממי הוא קיבל את המשלוח, אין כאן ריבוי חיבה וריעות ולא קירוב לבבות, ולכן לא יוצאים ידי חובה במשלוח כזה. למעשה, ראוי לתת לפחות משלוח מנות אחד שהמקבל יודע מיהו השולח, כדי לחוש לכל הדעות (וכן כתב בשו”ת כתב סופר, קמא, ב).